04/07/2019, 07:00
Östersund
משהו נראה לי לא הגיוני. בלוח הנסיעות הופיע האוטובוס שלי, 45, שממשיך צפונה אל היעד הבא שלי, פעמיים: ב-07:00 וב-07:15. אלו הן שתי הנסיעות היחידות שלו כל יום. כשקניתי את הכרטיסים בבית, דרך האתר, התלבטתי איזו אופציה עדיפה, ובחרתי ב-07:15. עכשיו אני יושבת בתחנה והאוטובוס מגיע ב-07:00, ואני מגלה שהתחנה הקרויה Östersund C (התחנה המרכזית של אוסטרסונד) היא כלל איננה התחנה הזו. למרות שזאת התחנה שירדתי בה אתמול, והנהג אישר לי שהאוטובוס יוצא מכאן. התייעצות עם נוסע נחמד, בהיעדר כל אנשי צוות בתחנה בשעה זו של הבוקר, מעלה את ההבנה שאותו אוטובוס מתחיל מהתחנה הזו ומגיע לתחנה ההיא, ולכן הפרשי הזמנים המוזרים. זאת למעשה אותה הנסיעה, שעוברת בשתי תחנות קרובות, אך מופיעה באתר כשתי נסיעות נפרדות היוצאות מאותה התחנה. Östersund C נמצאת למעשה בתחנת הרכבת, כ-8 דקות הליכה מפה, והתחנה הזאת? מה שמה? היא נראית מרכזית למדי…
החשש שמא איני נמצאת התחנה הנכונה התפוגג כשהנהג אישר את הכרטיס שלי באפליקציה. זה היה בהחלט מלחיץ.
כמו אתמול, האוטובוס היה נוח, נעים, נקי וריק למדי, ואני ציפיתי לחוויית נסיעה דומה. מבחינת אוכל היו איתי כמה חטיפי אנרגיה, ואת כדור השוקולד הטעים שקניתי אתמול כבר אכלתי לארוחת בוקר בזמן שחיכיתי לאוטובוס.
האוטובוס נסע, בהמשך לאתמול, דרך כביש E45, שהוא הכביש שחוצה את שוודיה לאורכה, כביש בינעירוני צנוע עם מסלול אחד לכל כיוון וקו מקווקו ביניהם, כביש שקט, שעובר דרך היערות האינסופיים של שוודיה, אלפים רבים של עצי לבנה מלווים אותו בדרך, כשמדי פעם, כפי שהתרגלתי לראות – מופיע אגם חלק נוצץ בשמש, וכמה בתים אדומים. לפעמים שכן בתוך האגם אי קטנטן, לעתים האגמים קיבלו צורה מוארכת, כשהם הופכים לנהרות הזורמים בין קרעי היבשה שלעולם אינה מתאחדת, לעולם חיה בסינרגיה עם המים. יבשה ומים, מים ויבשה, ויערות. אלה הם פני הארץ במחוז Jamtland, המחוז השוכן במרכז המדינה.
אנחנו ממשיכים צפונה ועוברים למחוז Västerbotten. עכשיו אנחנו רשמית בצפון המדינה. האוטובוס עובר בין תחנות, שלפעמים הן נמצאות בתוך ישוב קטן, ולפעמים ממש על הדרך באמצע שום מקום. אני מתחילה להיות רעבה ותוהה מתי ההפסקה.
בישוב Dorotea עושים הפסקה. אני יורדת מהאוטובוס, ומגלה שהתחנה שאליה נכנסתי היא תחנת המתנה בלבד, עם חדר המתנה, אך משוללת חנות אוכל כלשהי. מסביב אין זכר לחנויות או בתי קפה. אני מתחילה לעלות מהר למעלה עם השביל אל תוך הישוב היפהפה, השקט והנקי כל כך, הזורח כמו גן עדן קטן באור השמש הרכה.
אני מוצאת חנות הצמודה לתחנת דלק, והיא מגישה אוכל, אבל זה מצריך 10 דקות של המתנה שאין לי. האפשרות היחידה היא מאפים קריספיים ממולאים בקרם וניל מהסוג המתפורר. לא בדיוק מה שרציתי, אבל בנסיעות אי אפשר להיות מפונקים… משלמת ורצה בחזרה לאוטובוס. הנוסעים האחרים, המחכים בחדר ההמתנה, חכמים יותר ממני: הם נערכו עם צידה לדרך. אני רושמת לי במקום בולט במוח לזכור לפעמים הבאות להצטייד באוכל לכל היום לנסיעות הארוכות, ולא לסמוך על ההפסקות שהאוטובוס עושה.
וכך אנו ממשיכים, מתחנה לתחנה, נכנסים לישובים ואוספים או מורידים נוסעים, האוטובוס נשאר כל הזמן ריק ברובו. מדי פעם אנו עוצרים למעט יותר זמן. נוסע נחמד מגלה לי שלאוטובוסים האלה יש יעוד נוסף: העברת דואר. החלק האחורי שלהם נראה כאילו הוא מכיל תוספת. אני פשוט הנחתי שאלה השירותים, אבל ההסבר הזה אכן לא הניח את דעתי, כי השירותים קטנים למדי ולא תופסים את כל הנפח הזה. מסתבר שהעם היעיל והחסכוני הזה מנצל את האוטובוסים הנוסעים לצפון הנידח עבור שינוי של דברי דואר, על מנת לחסוך בעלויות ובדלק מזהם של רכבי דואר יעודיים, ועבור זה נבנתה תוספת מיוחדת באוטובוסים הבין עירוניים. התמלאתי הערכה נוספת לעם הזה, שעושה כמיטב יכולתו לחיות בשלום ובאיזון עם הטבע ועבור בני האדם.
המשכנו בדרכנו הארוכה. למעשה רוב הנוסעים כבר התחלפו, אני כנראה הייתי הנוסעת המתמידה ביותר בנסיעה זו, שארכה 600 ק"מ עד ליעד שלי.
סימנים להתחלפות מישורי הדרום והמרכז בנוף ההררי של הצפון החלו להופיע בדמות גבעות מרוחקות בצדי הדרך, שילכו ויגבהו ככל שנצפין.
אני כבר הייתי חסרת סבלנות לקראת ציון הדרך שכה חיכיתי לו: חציית החוג הארקטי. מדי פעם עקבתי אחר מיקומנו ב – Google Maps כדי להתחקות אחר קו הרוחב שבו אנו נמצאים. רציתי לראות בדיוק את נקודת המעבר אל מעבר לחוג הארקטי – קו רוחב 66.5.
לפתע האוטובוס עצר בחריקת בלמים. הרמתי את הראש לראות מה קרה: קבוצה קטנה של כ-3 איילי צפון חצתה את הכביש. זה היה המפגש הראשון שלי איתם בחיי. החיה האצילית הזאת, עם הקרניים הגדולות, השאירה אותי משתאה. אי אפשר להסביר איזו יראת כבוד היא משרה עד שפוגשים אותה. זהו בעל חיים יפהפה ומיוחד. אבל לצערי הרב זוהי גם חיה זריזה מאוד שיודעת לחצות את הכביש מספיק מהר כך שעד שהגעתי אל החלון המתאים לצלם אותם, הם נעלמו (כשהם משאירים ענני קסם מאחוריהם)…
בעיצומו של נוף בראשיתי, מסביב יערות המשתרעים עד האופק ובלא נפש חיה באזור, מלבד משפחת איילי צפון קטנה המטיילת בצדי הדרך מדי פעם, עברנו את החוג הארקטי. ההתרגשות שלי היתה בשיאה.
הנהג התחיל לתת יותר גז בשעה האחרונה, כדי להספיק ליעדו בזמן אחרי העצירות הרבות, ובשעה 17:00 ירדתי ביעד שלי – Jokkmokk.
כמו בפעמים הקודמות, היו לי לא מעט חששות שהמקום יתגלה כמשעמם, כי המידע שהיה בהישג ידי בעת תכנון הטיול היה מועט. התכנון נאלץ לעבוד הרבה יותר על אינטואיציה מאשר על מידע ממשי.
אך עד מהרה התבדו חששותי. גררתי את המזוודה שלי לתוך גן עדן קטן שטוף אור יקרות – ממש כך. כל כמה צעדים עצרתי כדי לוודא שאינני חולמת.
זה האריך לי מעט את הדרך בת 7 הדקות אל המלון, אבל כבר לא היה לי ממש אכפת בשלב זה.
אפילו השם של הרחוב שהוביל אל המלון היה סמלי והתאים בצורה מושלמת לסיטואציה – Solgatan – רחוב השמש. והוא אכן היה שטוף שמש, והחדר שלי פנה בדיוק אל האגם.
העייפות בשלב זה של הטיול היתה כבדה. רוב הלילות ישנתי מעט ושנתי היתה מקוטעת, בגלל ההתרגשות מהנסיעה ומאור הבלתי נגמר והבלתי אפשרי הזה.
וגם הערב לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן. התקלחתי ומיד ירדתי לעשות סיבוב באגם שנמצא בדיוק מאחורי המלון שבחרתי במיקום הנכון ביותר בעיירה הזו.
האגם שראיתי במפות גוגל, שניסיתי כל כך לתהות על קנקנו בחודשים שקדמו לנסיעה. אפילו מצאתי סרטון שמישהו שעבר לגור ביוקמוק צילם בהליכת ערב עם בת זוגו מסביב לאגם. בסרטון האגם נראה מאכזב, וכלל לא דומה לדבר הזה שעמד עתה מול עיני.
חלק כמו מראה, העננים והצמחיה שמסביב משתקפים בו, באור השמש הארקטית המרצד. יופי ארקטי. סוג של נוף שמעולם עוד לא נתקלתי בו. זהו מאפיין של שוודיה שאי אפשר להעביר אותו ע"י מלים או תמונות. צריך להיות שם. המלים נשמעות בנאליות, התמונות יעבירו רק מעט מהנוף וכמעט כלום מהתחושה. התגמול ניתן רק למי שמוכן לעשות את הנסיעה הארוכה. הסבלנות משתלמת. ולי לא היתה סבלנות לחכות כל החורף והאביב הארוכים האלה, של שנת 2019, אבל לא היתה לי ברירה.
התחלתי להקיף את האגם, ופרחים ארקטיים קידמו את פני. באזור זה הצמחיה כבר יחודית ואין נקודות חפיפה כלשהן בינה לבין הצמחיה הים התיכונית המוכרת לנו. אם במורה עוד היו פרחים שהכרתי מהאביב בארץ, כמו קחוונים למיניהם, כאן הם היו שונים בתכלית. הסוג המשותף שכן זיהיתי בכל תקופת שהותי בחוג הארקטי הוא פרחים ממשפחת התלתן. שונים מבארץ, אבל מאותה המשפחה.
המסלול סובב האגם הוא מוזיאון ארקטי אחד גדול: באזור מסויים שלו יש מוזיאון פתוח של מבנים סאמיים וסלעים מסוגים האופייניים לאזור הארקטי עם שילוט המסביר את המבנה והמאפיינים של כל סלע;
בהמשך נמצא הגן הבוטני של יוקמוק, שהכניסה אליו היא חינם והוא מציג מינים רבים מספור של צמחים ארקטיים. לאמיצים, השביל ממשיך ועולה אל גבעת תצפית שממנה ניתן לראות את השמש הלא שוקעת אל מעבר לקו האופק בחצות, בין מאי ליולי.
חזרתי למלון מתוך כוונה לקום ב-23:00 וללכת לתצפית הזאת, הליכה של כחצי שעה-שעה במעלה הגבעה, אך בשלב זה העייפות שלי כבר הגיעה לרמה כזו שפשוט נרדמתי בחדרי, וישנתי שינה עריבה עד הבוקר, אל מול החלון הפתוח הפונה אל האגם, כששמש החצות מאירה את מימיו החלקים.
Arctic Girl 