27/06/2019
12:00, שדה התעופה ארלנדה, אופסלה, תחנת האוטובוסים של Flygbussarna
אני אחרי לילה לבן בטיסה של אייר פראנס עם קונקשן בפריז. לא ישנה טוב בטיסות, במיוחד בטיסות הלוך.
עוד הגעתי במצב סביר לארלנדה לפני כשעתיים, אבל הסידורים בשדה התעופה הגדול הזה התישו אותי. קודם קניתי כרטיסי נסיעה, אחד ל-72 שעות לעיר, ואחד לאוטובוס שאני אקח עכשיו לדירה. אח"כ הלכתי מטרמינל 5 לטרמינל 4 כדי לטעון את כרטיס הסים המקומי שלי ששמרתי מהטיול הקודם בחבילת גלישה חדשה. התרוצצתי מפה לשם ועכשיו רשמית נגמרה לי כל האנרגיה שעוד היתה לי. אבל אלה היו סידורים הכרחיים.
האוטובוס מגיע ואני בדרכי לשכונת Hornstull שבצידו המערבי של האי Södermalm שבעיר האהובה עלי ביותר בעולם – שטוקהולם.
אני מנסה לשלוח הודעות לאוסה, המארחת שלי בדירת ה – Airbnb, ואין לה ווטסאפ ויש קצת בלבול בין הגרסה הבינלאומית של המספר שלה לגרסה הלוקלית – אבל בסוף הודעה אחת נקלטת. אני מתקשרת והיא לא עונה ואני משאירה הודעה, קצת נלחצת למרות שהייתי בקשר איתה והיא מעודכנת בבואי. ובסוף היא עונה. היא תאחר בכמה דקות, שטויות.
אני צופה בהתרגשות בעיר הנגלית לפני בפעם השניה, קוראת את השלטים, צופה במים שמעבר לגשר שאנחנו עולים עליו ומתרגשת שוב – והאוטובוס ב – Hornstull. יורדת, לוקחת את המזוודה, גוגל מאפס מכוון אותי מרחק של 5 דקות הליכה ואני שם. מישהי פותחת את הדלת עם קוד ואף מראה לי אותו (מוזר משהו), ואני בחדר המדרגות. בניין ישן, לא דומה לאף בניין שהייתי בו בחיים מבחינת סגנון הבניה.
אוסה מגיעה אחרי כמה דקות, כולה התנצלויות. היא שונאת לאחר. "אבל לא איחרת", אני מרגיעה אותה. היא איחרה אולי ב-2 דקות משעת הצ'ק אין. אז מה? היא עובדת בבית ספר והיום היה היום האחרון והיא חזרה בריצה.
אנחנו נכנסות למעלית ישנה שנסגרת פעמיים: פעם אחת עם איזו דלת ברזל דמוית רשת מפחידה, ופעם שניה עם הדלת החיצונית של המעלית. הבניין הזה נבנה בשנות ה-30, מספרת לי אוסה, ובגלל שהמלחמה האחרונה בשוודיה היתה לפני כ-200 שנה, יש אפילו בתים שגילם מגיע עד לתקופה זו.
אנחנו נכנסות לדירה, שמתחילה במסדרון צר וארוך, ובפתחו מדפי נעליים. אני מורידה את נעלי הטרקים שלי ומניחה אותם על ה"דשא" היחיד שיש לאוסה בבית, כפי שהיא מספרת בהומור. שטיח קטן ירוק. אבל ה"גינה שלה", שעוד מעט אני אכיר, זה כבר סיפור אחר. אחרי מקלחת ושיחה מרתקת עם האישה החביבה הזאת, כבר אחרי הצהריים ואני יורדת ל – ICA, הסופר השכונתי, להצטייד במצרכים. אחת החוויות האהובות עלי בנסיעות לחו"ל היא הביקור בסופר. להיות שותפה לרגע לטעם המקומי, להספג בחיים שלהם בדרך שלהם.
אחרי שאני אוכלת אני כבר מרגישה מאוששת יותר ויורדת – רצה – על אנרגיות הגנרטור הספייר שלי ל"גינה" של אוסה. בתור אחת שגרה בבית ישן שלא כל החדרים שבו מקבלים אור שמש, ה"גינה" הזאת מפצה על הכל. היקפו של האי סודרמאלם כולו הוא טיילת אחת גדולה. באזור זה הטיילת היא אינטימית יותר מאשר צידו השני של האי שהוא נמל גדול ומרכזי בעיר. כאן יש שביל הליכה ואופניים שכולו מוקף בצמחיה, כל פרחי הקיץ כבר פורחים, סירות קטנות שטות במים, בית קפה פה ושם, פנימה יותר לתוך האי עולה שביל המרוצף בבתים פרטיים יפהפיים, ממש בתים מהאגדות, הגינות עולות על גדותיהן מרוב פרחים – זה יכול להיות שביל טיול בפני עצמו, ובכל מקום אנשים רצים והולכים, אנשים מבלים על הדשא ובבתי הקפה, רוכבי אופניים עוברים ומצליחים לתמרן את דרכם בדייקנות רבה כדי לא לפגוע באף אחד, ריח מתוק של הפרחים באוויר הצלול עד אינסוף, אוויר של 21 מעלות – קריר ומושלם, ואווירה של חגיגת קיץ. השוודים, שחווים חורפים ארוכים מאוד יחסית לשכניהם הדרומיים יותר, גם כשהימים מתבהרים עדיין יורד שלג בשטוקהולם לפחות עד אפריל (וכאן בדרום המצב עוד טוב יחסית לצפון המדינה), מעריכים מאוד את עונת הקיץ הקצרה יחסית, ודואגים להפוך את כל הקיץ לחגיגה אחת גדולה. הוא מתחיל בחג שנקרא Midsummer, שהוא בעצם היום הארוך בשנה + כמה ימים אחריו. זהו חג של ממש! עם חופש מהעבודה ומסיבות בכל מקום. והאווירה החגיגית אכן מורגשת.
אני, מקווה מאוד שלא אהיה חולה מחוסר השינה וההליכה המרובה (בנוסף להליכה שכבר עשיתי בשדה התעופה), לא מסוגלת עדיין להפסיק את הטיול בגן העדן הזה ולהתחיל לחזור. כל פרח, כל סירה שעוברת, כל ניצנוץ של קרני השמש על פני המים; כל פרט בנוף הסובב אותי טוען אותי בכמויות גדולות של אושר, ואני ממשיכה ללכת, מבקשת לגלות עוד ועוד חלקים מהפאזל הזה. אחרי כ-2.5 ק"מ החלטתי שמספיק ושעכשיו הזמן לעשות אחורה פנה.
בלילה היה לי קר. היו 9 מעלות ולאוסה לא היה חימום בחדר (החימום המרכזי מגיע מהסלון בו היא ישנה). היא נתנה לי את כל השמיכות שהיו לה בבית אבל כולן היו דקות, ואפילו הפיג'מה החמה שלי לא הספיקה. אבל עברתי את הלילה בצורה סבירה.
Arctic Girl 