שוודיה 2019 יום 3: תעלומת סוס הדאלה

29/06/2019
Mora, Dalarna

ושוב אני בדרכים. נפרדתי מדירת ה-Airbnb המקסימה, לקחתי את תיק הגב והמזוודהברגל כ-5 דקות לתחנת הטונלבאנה (הרכבת התחתית) ועד לתחנה המרכזית בשטוקהולם, עברתי דרך המנהרה המחברת את תחנת המטרו לתחנה המרכזית עצמה – זאת הפעם הראשונה שאני בתחנה המרכזית ה"אמיתית" (לא זו של הרכבת התחתית). והפלא ופלא! היא יפה ונקיה! ומלאה בחנויות, בעיקר כאלה שמוכרות אוכל. אני סוחבת את המזוודה שמאיימת ליפול עלי בכל פעם שאני עולה על המדרגות הנעות, ומוצאת את דרכי עד לרציף הרכבת. יש עוד כ-¾ שעה, מה שמשאיר לי זמן לחזור פנימה לתוך התחנה, להתרענן ולשתות משהו לפני העליה לרכבת. השירותים בתשלום, 10 קרונות שהן 4 שקלים, אני משלמת באשראי ועוברת עם המזוודה שלי.

אני בוחרת דוכן פיקות שנראה מושך במיוחד, מזמינה קפה ובוחרת פיקה שנראית לטעמי. זה פשוט כיף. בארץ לא הוצאתי שקל על אוכל בחוץ כדי לחסוך לטיול הזה, וגם כי הוא לא שווה את המחירים המופקעים שם, ועכשיו אני יושבת ומתענגת על כל לגימה ועל כל ביס. החיים הפשוטים והטובים.

פיקה (Fika) זה מושג אינהרנטי בשוודית ובתרבות השוודית. זה יכול להיות קפה (או תה) שלצידו משהו מתוק. לרוב מזוהה עם מאפים כמו ה – Cinnamon buns שכולנו מכירים ונחשו מאיפה הוא הגיע? נכון. זה יכול להיות כל מאפה או חטיף שהוא שהולך עם הפסקת קפה, עם או בלי הקפה. אבל מאוחר יותר בטיול (ספוילר!) אני אגלה שזה יכול להיות גם סנדוויץ, שעוצרים לאכול בהפסקה באמצע טיול. בקיצור, הייתי אומרת שהתרגום של פיקה למונחים פיזיים יכול להיות Snack, אבל במונחים תרבותיים Snack עלול לחטוא למשמעות האמיתית שלה, כי הוא מפורש יותר כמזון מהיר שחוטפים על הדרך "חטיף", ואילו פיקה אינה ממש חטיף; בשביל פיקה עוצרים. נחים. מארגנים סביבה. מוציאים את מה שצריך להוציא ופורשים את מה שצריך לפרוש – אם יש כזה – ואז יושבים ואוכלים ושותים בנחת, מתענגים על כל ביס. קצת בדומה לתה של אחה"צ של האנגלים אבל ללא הגבלת שעה, וסוג השתיה החמה. וללא הגבלה בכלל. אני חושבת שיש פה איזשהו עניין קטן של כבוד. כבוד לצורך שלנו לעשות הפסקה מהיום, ולאכול משהו בשביל בכיף. לא "לאכול בשביל לחיות" המטיפני, אלא לאכול כדי להנות מהטעם ומההפסקה. סוג של כבוד כזה לעצמנו. פינוק שחוזר על עצמו מדי יום – ולטענת השוודים אף כמה פעמים ביום ללא הגבלה. ולמה לא, בעצם?

כ-20 דקות לפני המועד אני יוצאת אל הרציף. הרכבת כבר עומדת שם. אני מוצאת את הקרון שלי, קרון מס' 16 ומוצאת את המקום שלי ליד החלון. יש מקום יעוד למזוודה ואני מניחה אותה שם. הכיסא גדול ונוח, עם מקום מיוחד לספל, מדף קטן לאוכל, חבילת שקיות זבל שבשלב זה לא ידעתי איך לתפעל אותן ומאוחר יותר גיליתי שפשוט מושכים אחת והיא נפתחת. הרכבת שקטה ולא מלאה. 

לידי מתיישבת אישה מבוגרת מאוד נחמדה שמציעה לי מהקפה שלה בתרמוס. אני מסרבת מתוך נימוס אבל בעצם הייתי מעדיפה להיענות לה ולפתוח איתה בשיחה. השוודים מאוד מנומסים ודי סגורים, וגם אני קצת, ולכן בטיול הזה לא ידעתי איך ומתי נכון לנסות לפתוח בשיחה וכנראה שפספסתי הזדמנות. בטיול הבא אעיז יותר.

הרכבת מתחילה לנסוע. סוף סוף הנופים מתגלים בפני. ירוק ירוק עם הרבה פרחים, בעיקר לבנים וקצת סגולים, איש עובר עם אופניים על שביל, בתים אדומים פה ושם, אגם קטן פה ושם. פסטורלי, שקט ומושלם.

אחרי 4 שעות הרכבת מגיעה ליעד שלי – העיירה מורה שבמחוז דלארנה. אני יוצאת לתוך מזג אוויר מעונן מאוד. הסביבה נראית אפורה ולא מזמינה במזג האוויר הזה. אני תוהה איך השוודים מסתדרים עם מזג אוויר כזה כתיירי פנים. בדרך ראיתי כמה אתרי קמפינג מסביב לאגמים. זה הקיץ שלהם, וגם הוא גשום בחלקו. האם זה לא מאכזב אותם אחרי שכל כך חיכו שהחורף הארוך יגמר, או שהם בכל זאת מצליחים להנות?

אני מכינה את עצמי ליום וחצי של מזג אוויר אפור וקודר.זאת היתה התכנית, היה לי חשוב לעצור בדלארנה שמורה היא נציגתה, ומה שיהיה יהיה.

אני גוררת את המזוודה במעלה הכביש, כ-400 מטר עד למלון, ומקיפה אותו עד לכניסה החבויה מאחור. החדר שלי יפה ונקי, מואר ופונה לרחוב הצדדי שבו נמצא המלון. אין חימום ויש שמיכת פוך דקה ושתי שמיכות לבד דקות. זה לא יספיק לקור של הלילה. מאוחר יותר בקבלה יבטיחו לתת לי עוד שמיכות ואני אקבל עוד שתי שמיכות לבד דקות… ועם זה ננצח. בשוודיה כל מה שמעל 0 מעלות, וכל עוד אין שלג, זה קיץ 🙂

אני בודקת כמה עולה לעשות כביסה, ומגלה שזה יצא בערך 200 שקל לכחמישה פריטים… מבינה שאין ברירה ועדיף לכבס עכשיו ביד כמה דברים הכרחיים. זה לוקח הרבה זמן וזה ממש מתיש אותי, אני גם ככה עייפה מהנסיעה ומהימים האחרונים.

מתקלחת ויוצאת. ביום רגיל הייתי כמובן פורשת לנוח, אבל עכשיו אני בטיול והטיול מנצח. הזמן מוגבל והגוף יתגייס ויעזור לי לחקור את העולם, בזמן הקצר והקסום הזה שכל כך חיכיתי לו.

• 

• 

אני יורדת לקבלה ומתייעצת עם הפקידה מה יש לעשות בעיירה. גוגל לא נתן לי שום מידע בחיפושים שערכתי למעט סוס העץ הגדול שנמצא אי שם בעיירה, והמדרחוב והכנסיה, ואיזה מוזיאון אחד בנושא לא ברור.

הפקידה פורש בפני את מפת העיירה ומסמנת את המקומות המרכזיים. ואז היא מספרת לי על מקום שמדליק לי את הניצוץ בעיניים: בקרבת העיירה ישנם שני מפעלים שבהם , שמקורו במחוז דלארנה כסוס עץ לילדים, מיוצרים סוסי הדאלה. זהו סוס העץ המפורסם – Dala Horse או בשוודית Dala Häst ושהפך עם השנים לסמל של מחוז דלארנה ואפילו של שוודיה כולה. מושלם!

אבל איך מגיעים לשם? פה אני מגלה שהגעתי ביום חסר מזל: מחר יום ראשון. ודווקא ביום ראשון אין אוטובוס לעיירה נוסנאס שבה נמצא המפעל הקרוב ביותר. אבל יש במורה תחנת מוניות, ואפשר לשאול אותם אם הם יכולים לקחת אותי לשם. ואיך עושים זאת? הולכים לחפש אותם ברגל… וגם את הסוס.

• 

• 

מצוידת במפה יצאתי החוצה, לתוך הפתעה. העננות הכבדה התפזרה וקרני השמש הגיחו מבעד לאלה שנשארו. מורה כולה נפרשה מולי, צבועה באור זהוב. התחלתי ללכת ועברתי בית שוודי צהוב. רובם המוחלט של הבתים הלא עירוניים בשוודיה הוא אדום נחושתי שעשוי מנחושת המצויה בשפע רב במדינה. אך חלק מהבתים צבועים בצהוב או לבן, מיעוט נדיר יותר בתכלת וירוק בהיר. כולם צבעים פסטליים בהירים ונעימים לעין. 

מצד ימין התגלה אגם יפהפה שבצבץ בביישנות מאחורי העצים, שהוא למעשה שלוחה של אגם אורסה הנמצא צפונית למורה. עליתי על הדרך הראשית והגעתי לכנסיה שהשרתה קסם מסביבה באור של אחר הצהריים. קצת הלאה משם התגלה משמאלי האגם הגדול והמרכזי יותר, גם הוא שלוחה או יותר נכון "סניף מקומי" של אגם סיליאן, הגדול ביותר בדלארנה. והוא היה יפהפה. ברווזים שטו במים השקטים, הנוצצים באור השמש. פה ושם רוכבי אופניים עברו דרך המדשאות, כמה אנשים עשו שם צעידות. עדיין לא מצאתי את הסוס ואת תחנת המוניות, ופניתי ימינה אל המדרחוב. הוא היה פשוט מקסים. אך כל החנויות היו סגורות למעט פאב מסעדה אחד. רציתי לשאול אבל הרגשתי שעדיף להמשיך ללכת. הגעתי למשרד התיירות המקומי וכל כך שמחתי! – עד שגיליתי שהוא סגור, כי הוא נסגר מוקדם ביום שבת וביום ראשון הוא כלל אינו נפתח. מאוכזבת המשכתי הלאה. הגעתי לבית קפה מקסים, והרגשתי שהגיע הזמן לשבת ולאכול. גם כי לא אכלתי כלום עוד מהרכבת, וגם כי כבר הייתי ממש עייפה. אכלתי לארוחת ערב מנה ראשונה אחת מיוחדת שבשוודיה היא מנה ראשונה במחיר שווה לכל כיס, אבל בישראל היא מנה שמוגשת רק במסעדות שף ועולה הרבה הרבה יותר. ואין ממש כזו בארץ כנראה. השירותים שם היו משעשעים ומושקעים, עם קיר שלם מלא במודעות על הופעות של להקות שנות ה-90 המיתולוגיות.

• 

• 

• 

המלצרית החביבה הסבירה לי איך מגיעים לתחנת המוניות ואל הסוס, והמשכתי בדרכי. עשיתי סיבוב גדול מסביב לאגם, בו זמנית נפעמת מהנוף של האגם, העצים והבתים היפים, ומתחילה להלחץ מזה שאני לא מוצאת סוס אחד מעץ ותחנת מוניות אחת. איפה הם יכולים להתחבא?

לא היתה נפש חיה לשאול. מצאתי נער אחד אבל הוא ענה לי שגם הוא אינו מקומי שם.

החלטתי לסוב על עקבי ולחזור אחורה. הלכתי על שפת האגם, מוקסמת מיופיו ומצלמת בכל צעד, עד שחזרתי לאזור מאויש יותר. שם כבר שאלתי והפנו אותי להמשיך הלאה, בכיוון בחזרה אל המלון על שפת האגם. 

• 

• 

• 

ולפתע ראיתי משהו אדום מבצבץ מבין העצים. זה הוא! התקרבתי עוד ועוד עד שהוא נגלה לפני. הסוס האדום הגדול, הסמל של דלארנה, כאן, מולי! ניצב לו על משטח מוגבה על המדשאות שעל שפת האגם, במיקום מושלם. כל כך שמחתי שצילמתי בלי סוף. כשסיימתי, פניתי לחפש את תחנה המוניות שאמורה להיות סמוכה לשם. מצאתי אותה, אבל לבד מכמה מוניות סגורות לא היה שם איש. שאלתי בעל דוכן פיקות סמוך, והוא ענה לי שתמיד יש שם נהג שבא והולך, ושהוא אמור להגיע, אבל זה עלול לקחת זמן בלתי ידוע. בינתיים הוא יעץ לי להעתיק את המספר שלהם מהדף על חלון התחנה ולנסות להתקשר. בעודי מעתיקה את המספר, הופיע נהג! שמחתי על מזלי הטוב ומוכר הפיקות השתתף בשמחתי. הנהג שהופיע אישר שאפשר לנסוע איתם למחרת למפעל סוסי העץ, אבל בימי ראשון הם פותחים רק ב-12:00. זה אכזב אותי, אבל הוא הבטיח לי שיהיה לי די והותר זמן במפעל. קבענו שאחזור למחרת ב-12:00. הרגשתי בת מזל. מצאתי משהו באמת מיוחד לעשות מחר, שאינו מופיע בגוגל, וזה התגלה כאפשרי למרות כל המגבלות. ומצאתי את סוס העץ. ואני במקום שהתגלה כמקסים הרבה מעבר למה שתמונות גוגל יודעות להעביר. בסך הכל הרבה הישגים ליום אחד! 

לפני החזרה למלון עברתי דרך הסופר, אחת הפעילויות האהובות עלי בחו"ל. עדיין יכולתי לקנות כמות קטנה בלבד של אוכל כי יומיים לאחר מכן אני ממשיכה הלאה, אבל החוויה של להיות בסופר ולהכיר את האוכל המקומי היתה מרגשת.

בדרך חזרה למלון שמתי לב שהמכוניות נוסעות בעיירה הזאת מאוד לאט, ועוצרות כבר ממרחק כשהן רק מבחינות בי עומדת לפני מעבר החציה. מורה נמצאת בלב בטבע הפתוח ומשתלבת בו כל כך טוב, האוויר על כך נקי, שיכולתי להריח את ריחם המתוק של הפרחים הקטנים שצומחים על האדמה בעודי הולכת ברחוב. בלי לרצות ובלי לנסות בכלל ריחם של אלפי פרחים אפף אותי כאילו הרחתי זר פרחים. ייחלתי למיכלי ענק בהם אוכל לאסןף את האוויר הזה, המתוק והטהור, ולקחת אותו איתי הביתה, שאוכל לנשום אותו עד הנסיעה הבאה.

ב-22:00, בחדרי, לא יכולתי ללכת לישון. שמש חזקה הפציעה ושטפה את החדר שלי דרך החלונות. יכולתי לסגור את התריסים הונציאניים האלגנטיים ואת הוילונות, אבל פשוט לא רציתי.

• 

• 

•