04/07/2019, 07:00
Östersund

משהו נראה לי לא הגיוני. בלוח הנסיעות הופיע האוטובוס שלי, 45, שממשיך צפונה אל היעד הבא שלי, פעמיים: ב-07:00 וב-07:15. אלו הן שתי הנסיעות היחידות שלו כל יום. כשקניתי את הכרטיסים בבית, דרך האתר, התלבטתי איזו אופציה עדיפה, ובחרתי ב-07:15. עכשיו אני יושבת בתחנה והאוטובוס מגיע ב-07:00, ואני מגלה שהתחנה הקרויה Östersund C (התחנה המרכזית של אוסטרסונד) היא כלל איננה התחנה הזו. למרות שזאת התחנה שירדתי בה אתמול, והנהג אישר לי שהאוטובוס יוצא מכאן. התייעצות עם נוסע נחמד, בהיעדר כל אנשי צוות בתחנה בשעה זו של הבוקר, מעלה את ההבנה שאותו אוטובוס מתחיל מהתחנה הזו ומגיע לתחנה ההיא, ולכן הפרשי הזמנים המוזרים. זאת למעשה אותה הנסיעה, שעוברת בשתי תחנות קרובות, אך מופיעה באתר כשתי נסיעות נפרדות היוצאות מאותה התחנה. Östersund C נמצאת למעשה בתחנת הרכבת, כ-8 דקות הליכה מפה, והתחנה הזאת? מה שמה? היא נראית מרכזית למדי…

החשש שמא איני נמצאת התחנה הנכונה התפוגג כשהנהג אישר את הכרטיס שלי באפליקציה. זה היה בהחלט מלחיץ.
כמו אתמול, האוטובוס היה נוח, נעים, נקי וריק למדי, ואני ציפיתי לחוויית נסיעה דומה. מבחינת אוכל היו איתי כמה חטיפי אנרגיה, ואת כדור השוקולד הטעים שקניתי אתמול כבר אכלתי לארוחת בוקר בזמן שחיכיתי לאוטובוס.
האוטובוס נסע, בהמשך לאתמול, דרך כביש E45, שהוא הכביש שחוצה את שוודיה לאורכה, כביש בינעירוני צנוע עם מסלול אחד לכל כיוון וקו מקווקו ביניהם, כביש שקט, שעובר דרך היערות האינסופיים של שוודיה, אלפים רבים של עצי לבנה מלווים אותו בדרך, כשמדי פעם, כפי שהתרגלתי לראות – מופיע אגם חלק נוצץ בשמש, וכמה בתים אדומים. לפעמים שכן בתוך האגם אי קטנטן, לעתים האגמים קיבלו צורה מוארכת, כשהם הופכים לנהרות הזורמים בין קרעי היבשה שלעולם אינה מתאחדת, לעולם חיה בסינרגיה עם המים. יבשה ומים, מים ויבשה, ויערות. אלה הם פני הארץ במחוז Jamtland, המחוז השוכן במרכז המדינה.

אנחנו ממשיכים צפונה ועוברים למחוז Västerbotten. עכשיו אנחנו רשמית בצפון המדינה. האוטובוס עובר בין תחנות, שלפעמים הן נמצאות בתוך ישוב קטן, ולפעמים ממש על הדרך באמצע שום מקום. אני מתחילה להיות רעבה ותוהה מתי ההפסקה.
בישוב Dorotea עושים הפסקה. אני יורדת מהאוטובוס, ומגלה שהתחנה שאליה נכנסתי היא תחנת המתנה בלבד, עם חדר המתנה, אך משוללת חנות אוכל כלשהי. מסביב אין זכר לחנויות או בתי קפה. אני מתחילה לעלות מהר למעלה עם השביל אל תוך הישוב היפהפה, השקט והנקי כל כך, הזורח כמו גן עדן קטן באור השמש הרכה.
אני מוצאת חנות הצמודה לתחנת דלק, והיא מגישה אוכל, אבל זה מצריך 10 דקות של המתנה שאין לי. האפשרות היחידה היא מאפים קריספיים ממולאים בקרם וניל מהסוג המתפורר. לא בדיוק מה שרציתי, אבל בנסיעות אי אפשר להיות מפונקים… משלמת ורצה בחזרה לאוטובוס. הנוסעים האחרים, המחכים בחדר ההמתנה, חכמים יותר ממני: הם נערכו עם צידה לדרך. אני רושמת לי במקום בולט במוח לזכור לפעמים הבאות להצטייד באוכל לכל היום לנסיעות הארוכות, ולא לסמוך על ההפסקות שהאוטובוס עושה.

וכך אנו ממשיכים, מתחנה לתחנה, נכנסים לישובים ואוספים או מורידים נוסעים, האוטובוס נשאר כל הזמן ריק ברובו. מדי פעם אנו עוצרים למעט יותר זמן. נוסע נחמד מגלה לי שלאוטובוסים האלה יש יעוד נוסף: העברת דואר. החלק האחורי שלהם נראה כאילו הוא מכיל תוספת. אני פשוט הנחתי שאלה השירותים, אבל ההסבר הזה אכן לא הניח את דעתי, כי השירותים קטנים למדי ולא תופסים את כל הנפח הזה. מסתבר שהעם היעיל והחסכוני הזה מנצל את האוטובוסים הנוסעים לצפון הנידח עבור שינוי של דברי דואר, על מנת לחסוך בעלויות ובדלק מזהם של רכבי דואר יעודיים, ועבור זה נבנתה תוספת מיוחדת באוטובוסים הבין עירוניים. התמלאתי הערכה נוספת לעם הזה, שעושה כמיטב יכולתו לחיות בשלום ובאיזון עם הטבע ועבור בני האדם.

המשכנו בדרכנו הארוכה. למעשה רוב הנוסעים כבר התחלפו, אני כנראה הייתי הנוסעת המתמידה ביותר בנסיעה זו, שארכה 600 ק"מ עד ליעד שלי.
סימנים להתחלפות מישורי הדרום והמרכז בנוף ההררי של הצפון החלו להופיע בדמות גבעות מרוחקות בצדי הדרך, שילכו ויגבהו ככל שנצפין.
אני כבר הייתי חסרת סבלנות לקראת ציון הדרך שכה חיכיתי לו: חציית החוג הארקטי. מדי פעם עקבתי אחר מיקומנו ב – Google Maps כדי להתחקות אחר קו הרוחב שבו אנו נמצאים. רציתי לראות בדיוק את נקודת המעבר אל מעבר לחוג הארקטי – קו רוחב 66.5.

לפתע האוטובוס עצר בחריקת בלמים. הרמתי את הראש לראות מה קרה: קבוצה קטנה של כ-3 איילי צפון חצתה את הכביש. זה היה המפגש הראשון שלי איתם בחיי. החיה האצילית הזאת, עם הקרניים הגדולות, השאירה אותי משתאה. אי אפשר להסביר איזו יראת כבוד היא משרה עד שפוגשים אותה. זהו בעל חיים יפהפה ומיוחד. אבל לצערי הרב זוהי גם חיה זריזה מאוד שיודעת לחצות את הכביש מספיק מהר כך שעד שהגעתי אל החלון המתאים לצלם אותם, הם נעלמו (כשהם משאירים ענני קסם מאחוריהם)…

בעיצומו של נוף בראשיתי, מסביב יערות המשתרעים עד האופק ובלא נפש חיה באזור, מלבד משפחת איילי צפון קטנה המטיילת בצדי הדרך מדי פעם, עברנו את החוג הארקטי. ההתרגשות שלי היתה בשיאה.

הנהג התחיל לתת יותר גז בשעה האחרונה, כדי להספיק ליעדו בזמן אחרי העצירות הרבות, ובשעה 17:00 ירדתי ביעד שלי – Jokkmokk.
כמו בפעמים הקודמות, היו לי לא מעט חששות שהמקום יתגלה כמשעמם, כי המידע שהיה בהישג ידי בעת תכנון הטיול היה מועט. התכנון נאלץ לעבוד הרבה יותר על אינטואיציה מאשר על מידע ממשי.

אך עד מהרה התבדו חששותי. גררתי את המזוודה שלי לתוך גן עדן קטן שטוף אור יקרות – ממש כך. כל כמה צעדים עצרתי כדי לוודא שאינני חולמת.
זה האריך לי מעט את הדרך בת 7 הדקות אל המלון, אבל כבר לא היה לי ממש אכפת בשלב זה.
אפילו השם של הרחוב שהוביל אל המלון היה סמלי והתאים בצורה מושלמת לסיטואציה – Solgatan – רחוב השמש. והוא אכן היה שטוף שמש, והחדר שלי פנה בדיוק אל האגם.

העייפות בשלב זה של הטיול היתה כבדה. רוב הלילות ישנתי מעט ושנתי היתה מקוטעת, בגלל ההתרגשות מהנסיעה ומאור הבלתי נגמר והבלתי אפשרי הזה.
וגם הערב לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן. התקלחתי ומיד ירדתי לעשות סיבוב באגם שנמצא בדיוק מאחורי המלון שבחרתי במיקום הנכון ביותר בעיירה הזו.
האגם שראיתי במפות גוגל, שניסיתי כל כך לתהות על קנקנו בחודשים שקדמו לנסיעה. אפילו מצאתי סרטון שמישהו שעבר לגור ביוקמוק צילם בהליכת ערב עם בת זוגו מסביב לאגם. בסרטון האגם נראה מאכזב, וכלל לא דומה לדבר הזה שעמד עתה מול עיני.

• 

חלק כמו מראה, העננים והצמחיה שמסביב משתקפים בו, באור השמש הארקטית המרצד. יופי ארקטי. סוג של נוף שמעולם עוד לא נתקלתי בו. זהו מאפיין של שוודיה שאי אפשר להעביר אותו ע"י מלים או תמונות. צריך להיות שם. המלים נשמעות בנאליות, התמונות יעבירו רק מעט מהנוף וכמעט כלום מהתחושה. התגמול ניתן רק למי שמוכן לעשות את הנסיעה הארוכה. הסבלנות משתלמת. ולי לא היתה סבלנות לחכות כל החורף והאביב הארוכים האלה, של שנת 2019, אבל לא היתה לי ברירה.

• 

• 

• 

התחלתי להקיף את האגם, ופרחים ארקטיים קידמו את פני. באזור זה הצמחיה כבר יחודית ואין נקודות חפיפה כלשהן בינה לבין הצמחיה הים התיכונית המוכרת לנו. אם במורה עוד היו פרחים שהכרתי מהאביב בארץ, כמו קחוונים למיניהם, כאן הם היו שונים בתכלית. הסוג המשותף שכן זיהיתי בכל תקופת שהותי בחוג הארקטי הוא פרחים ממשפחת התלתן. שונים מבארץ, אבל מאותה המשפחה.

• 

• 

• 

• 

המסלול סובב האגם הוא מוזיאון ארקטי אחד גדול: באזור מסויים שלו יש מוזיאון פתוח של מבנים סאמיים וסלעים מסוגים האופייניים לאזור הארקטי עם שילוט המסביר את המבנה והמאפיינים של כל סלע;
בהמשך נמצא הגן הבוטני של יוקמוק, שהכניסה אליו היא חינם והוא מציג מינים רבים מספור של צמחים ארקטיים. לאמיצים, השביל ממשיך ועולה אל גבעת תצפית שממנה ניתן לראות את השמש הלא שוקעת אל מעבר לקו האופק בחצות, בין מאי ליולי.
חזרתי למלון מתוך כוונה לקום ב-23:00 וללכת לתצפית הזאת, הליכה של כחצי שעה-שעה במעלה הגבעה, אך בשלב זה העייפות שלי כבר הגיעה לרמה כזו שפשוט נרדמתי בחדרי, וישנתי שינה עריבה עד הבוקר, אל מול החלון הפתוח הפונה אל האגם, כששמש החצות מאירה את מימיו החלקים.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

01.07.2019, 08:00
Mora Station

אחרי שחגתי אתמול בערב כמו רוח רפאים סביב התחנה המרכזית הקטנה וחיפשתי את היציאה לאוטובוס שאני אקח היום, ונבהלתי כאשר הדלת ממנה נכנסתי לתוך התחנה התגלתה כנעולה כאשר רציתי לצאת ממנה, ובאין נפש חיה בתחנה גיליתי שהדלת הנגדית נפתחת כאשר מגיעים אלה תוך התקף לב מתקרב, השוודים האלה עם האוטומציה שלהם בכל דבר עושים לי את זה לפעמים, נפרדתי הבוקר מהמלון החמוד אחרי ארוחת בוקר מהירה וגררתי את המזוודה במעבר הכביש הרחב אל התחנה. הייתי חייבת לשאול מישהו בשוודית איפה השירותים פשוט כדי להגיד משהו בשוודית למישהו, והבינו אותי מיד וענו לי משהו, בכיוון ההוא שם בפנים. איזה אושר לשאול איפה השירותים בפעם הראשונה בשפה חדשה… Var är toalletten. פשוט חלום.

האוטובוס שלי הגיע כ-10 דקות לפני הזמן לרציף. הכנסתי את המזוודה לבטן האוטובוס והראיתי לנהג את הכרטיס שלי באפליקציה והוא אישר. באפליקציה היה כתוב Welcome Aboard! 

זאת היתה אחת הנסיעות הנעימות יותר בטיול הזה. קצת יותר מ-300 ק"מ צפונה לכיוון אוסטרסונד, כ-5 שעות. נסענו, 3 אנשים באוטובוס נקי ונוח עם שירותים, כשעתיים עד לעיירה Sveg. עיירה ציורית, שבה הנהג הודיע לי שאני יכולה לרדת מהאוטובוס להפסקה של חצי שעה ולקנות אוכל בבית הקפה הזה שבהמשך הרחוב. הוא יעשה סיבוב ויחזור. אני הייתי היחידה שירדתי שם, ונכנסתי לאחד מבתי הקפה היפים והמגניבים יותר שפגשתי בחיי. השירותים לקחו בגדול את השירותים עם הפוסטרים משנות ה-90 מאתמול. תא גדול, אפל למדי עם תאורה של הלוגן צהבהב. ניתן לראות את העיצוב פאנקי-קריפי היפהפה בתמונות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

קניתי עוגת תותים קרמית מהסוג המושחת, אותה ארזו לי בקופסא מושקעת, ושתי קופסאות קטנות של סוכריות. כשאני בחו"ל אני תמיד מחפשת את הטעם המקומי, בעיקר בסוכריות ובשוקולדים. בסופרים בשוודיה מצאתי בינתיים רק ליין אחד של סוכריות לא מוצלחות כלל וכלל, וחברה אחת שמייצרת שוקולד מקומי. רק במקומות כאלה, בפריפריה, הצלחתי למצוא סוגים נוספים. אני לא אוכלת את הסוכריות שם אלא לוקחת אותן לארץ, כדי להנציח רק עוד קצת את הטעם הזה.

יצאתי לרחוב היפה של העיירה הציורית המעוננת, ישבתי בתחנה ואכלתי את העוגה מהקופסא עם כפית, בזמן שחיכיתי לאוטובוס. תוך כדי כך עלו בי הרהורים: נניח שהאוטובוס לא יבוא? הוא יכול שלא לבוא? ולהשאיר אותי בעיירה הציורית עם תרמיל יום וקופסת עוגה ריקה?

עוד לא סיימתי את הביס האחרון, ותוך שאני שקועה במחשבות הנ"ל האוטובוס הופיע. 

• 

• 

• 

בערך ב-13:00, לאחר נסיעה נעימה בכביש E45 השקט, החוצה את שוודיה לכל אורכה, ומשני צדיו תמיד יערות, ומדי פעם אגם קטן וכמה בתים אדומים, הגענו ליעדנו.

 Östersund היא עיירה גדולה יותר, אולי ניתן לקרוא לה עיר, והיא מהווה צומת דרכים נמצאת בדיוק במרכז המדינה מבחינה גיאוגרפית ובאזור הנקרא Jamtland. כלי התחבורה מגיעים עד לשם ויוצאים משם. אפשר להגיד שהיא מחברת את כל חלקי המדינה מבחינה תחבורתית. במחקרים שעשיתי גיליתי במקרה, שלמרות שגוגל מאפס במקרים רבים יפנה אתכם דרך צירים אחרים בנסיעות ארוכות חוצות מדינה, אם תקבעו את אוסטרסונד כתחנה בדרך, זה יפשט לכם את הנסיעות ואף יוזיל אותן.  זה היתרון של אוסטרסונד. החיסרון – היא לכשעצמה אינה כה מעניינת. 

עשיתי בה עצירה של לילה אחד, כי הנסיעה למחרת ארוכה ונמשכת 10 שעות. קבעתי כלל בטיולים – אני לא עושה נסיעות ארוכות מהזמן שמרגיש לי סביר להיות בדרכים. נסיעה ארוכה מדי אני אפצל ל-2 ואשן בתחנה בדרך. הנסיעות והנופים הם חלק מהטיול, והימים האלה אינטנסיביים מספיק גם אם לא דוחסים בהם נסיעה של 15 שעות. צריך להכניס איזון גם לימים האלה ולהנות מהם.

• 

• 

• 

• 

• 

ירדתי לתוך גשם שוטף. זה לא היה נוח לנסות להגיע אל המטריה במצב כזה, עם תיק יום ומזוודה באמצע התחנה המרכזית. לפני שהנהג נסע וידאתי איתו שזאת אותה התחנה שממנה אני אקח את האוטובוס ביום שלמחרת.

בגשם, היה מעצבן במיוחד לנסות להבין את ההנחיות של גוגל מאפס. פשוט לא הבנתי לאיזה כיוון הוא רוצה שאני אצא משם, וכל שניה שעברה העלתה לי את רמת העצבנות קצת יותר. גוגל מאפס עושה את זה לפעמים בהליכה ברגל. אין שום אפשרות להבין ממנו לאיזה כיוון צריך ללכת. 

אחרי כמה סיבובים סביב הזנב של עצמי מצאתי את הדרך. גררתי את המזוודה במעלה הרחוב. כמה שמחתי שהיה לי השכל לקבוע את כל מקומות הלינה שלי במרחק סביר מהתחנות! זהו כלל ברזל שאאמץ גם להמשך.

אחרי כמה מאות מטרים בודדים הגעתי לרחוב. אבל לא מצאתי את המספר. המספרים היו מבלבלים, וחלק מהבתים הסתתרו בתוך קומפלקסים יפים עם גינות. כל הרחוב היה יפה, אבל אני הייתי קצת עצבנית וקצת מודאגת. הוצאתי את הטלפון והתקשרתי למרגרט, בעלת הדירה. היא לא ידעה אנגלית כמעט בכלל, ואמרתי לה בשוודית ליד איזה מספר בית אני נמצאת. איזה מזל שלמדתי את השיעור על המספרים בדיוק בחודש שלפני הנסיעה! השיעור הזה, שנראה בלתי אפשרי בהתחלה והתברר כאפשרי מאוד בהמשך, היה השיעור המועיל ביותר שלמדתי עד כה.

מרגרט יצאה לרחוב ונפגשנו. היא הובילה אותי אל הבית, עלינו כמה מדרגות ונכנסנו אל הדירה היפה ביותר שראיתי… אי פעם?

• 

אחרי הסבר על נעילת הדירה, סיבוב קצר בדירה, הסבר מעניין מאוד על איך מבטאים את המילה "אגם" בשוודית (כן, זה מאוד קשור להסברים הטכניים על הדירה!), על איפה אדם רעב יכול למצוא אוכל בעיר הזאת ואיפה האגם המקומי (עכשיו אתם מבינים את ההקשר), מרגרט נפרדה ממני והשאירה אותי בדירה המדהימה הזאת לבד. לקחתי זמן מה רק כדי להסתובב בדירה כמו סהרורית ולשאוף את היופי שלה. כזה עיצוב אני רוצה כשאהיה גדולה, החלטתי. כזה בדיוק! 

התקלחתי ויצאתי. הייתי רעבה ועייפה, אבל כמו שכבר אמרתי – בטיול אין הנחות. סיבוב בעיר חייב להיות, גם אם קצר. השמש יצאה מעט החוצה, רק כדי לאכזב אחרי זמן קצר.

יצאתי בחיפוש אחר אוכל ואגם. אגם ואוכל. שני הדברים החשובים כשמגיעים ליעד ממוצע בשוודיה.

• 

• 

• 

הדרך לאגם היתה בירידה, התקרר מאוד בינתיים וטיפטף מעט. האגם התגלה כמעפן משהו. כלומר, יחסית לסטנדרט שהתרגלתי אליו, בשילוב עם מזג האוויר, העייפות והרעב. אחרי סיבוב קצר שהראה שנוף יותר דרמטי מזה כנראה כבר לא נכון לי היום, עשיתי אחורה פנה לכיוון היעד השני שלי. 

עברתי על פני בית קפה או שניים, אבל לא נתתי לרעב לשבש לי את התכנית לאכול נכון. בגלל שיש הרבה מסעדות באזור הזה, הייתי מוכנה לחפש עד שאמצא אחת מתאימה. כבר כמעט נשברתי כשהגעתי לבית קפה אלגנטי ומעוצב, אבל היה להם קיש ברוקולי. לבסוף נכנסתי למסעדה פחות אלגנטית, אבל מגניבה בדרכה, וכזו שמגישה את מה שחיפשתי. קיבלתי מכשיר שחור מוזר שנראה כמו משדר לחייזרים, התיישבתי בשולחן מתכתי שלא היה מאוד מלוכלך, ליד החלון המשקיף על המדרחוב המרכזי, וחיכיתי. מולי התיישבו שתי בנות, ולאחר כמה דקות המשדר שלהן הבהב וצפצף. כששלי קיבל תשדורת מהחלל הלכתי לקבל את האוכל שלי. הוא היה טעים כל כך.

• 

• 

• 

יצאתי שוב לרחוב עם הגשם הסכיזופרני, שהתקשה להחליט אם הוא כן או לא רוצה לרדת.

עם האף בחלונות הראווה, הגעתי לחנות ספרים. בינגו! החיפוש האובססיבי אחר תמונות / גלויות ולוח שנה הכניס אותי פנימה, וגם הגשם עזר. אני משתדלת לחזור עם שני דברים לארץ: סוכריות מקומיות וגלויות, תמונות ולוחות שנה מקומיים. זה הניחוח המקומי שנשאר איתי בתקופות הגלות הארוכות שלי בארץ, בין הטיולים. 

בחנות הזאת אכן מצאתי גלויות ולוח שנה, ונהניתי מאוד גם להתבונן בספרים בשוודית. 

אחרי סיבוב נוסף ברחוב המרכזי הלא מאוד מעניין, נתתי הזדמנות לבית הקפה היפה שלא זכה להאכיל אותי קודם. הוא התגלה כבית קפה טבעוני-אורגני, ובשביל קפה וקינוח הוא יותר מהתאים.

בחרתי משקה אורגני דמוי קפה עם רכיבים לא מוכרים, זה שהופיע בתפריט בתור Devil's chai latte – לא יכולתי שלא לנסות משקה עם שם כזה! קניתי כדור שוקולד למחר, שיתברר כהרבה פחות ממספיק, ישבתי בבית הקפה החמים והמפנק, ונהניתי מהמשקה האלוהי-השטני שלמעשה לא היה אף אחד מהם, סתם תערובת אורגנית נחמדה.

• 

• 

שילמתי וחזרתי לדירה. סוף סוף היה לי חימום בחדר! חימום חזק ככל שארצה. ושתי שמיכות פוך! ועוד שמיכות דקות, והמון כריות גדולות, ומזרן כל כך נוח… כמעט הצטערתי שאני שם ללילה אחד בקושי, וב-6 כבר צריכה לצאת.

• 

• 

זה היה לילה נפלא. 

30/06/2019
Mora & Nusnäs, Dalarna

אני מתעוררת בבוקר בהתרגשות גדולה. היום זה היום! להגיע למפעל סוסי דאלה היה בהחלט הישג משמעותי בטיול הזה, שתוכנן עם מעט מדי מידע זמין, להרגשתי, והרבה מאוד אופטימיות. (היום, עם הניסיון שהטיול הזה העניק לי, קל לי עשרות מונים לתכנן טיולים נוספים לאזור. אבל אז – הרגשתי שהמידע העומד לרשותי הוא אפסי, ולא יכולתי להסיק בכלל מהתמונות המעטות שראיתי מהו אופי המקום).

אבל אני לוקחת את הזמן, כי תחנת המוניות תפתח רק ב-12:00.

חדר האוכל, שבו מוגשת ארוחת הבוקר, הוא חדר מואר ובהיר עם נוף לגינה הפורחת מצד אחד, ולכביש שמתחתנו על לתחנת הרכבת ולמרחבים שמעבר לה. התחושה במורה היא שגם כשנמצאים ממש ליד הכביש – הטבע גדול המימדים שמסביב חזק יותר והנוף העירוני פשוט משתלב בתוכו, ומאפשר לטבע לשכון בתוך העיירה הקטנה. 

אחרי ארוחת בוקר איכותית וטעימה אני יוצאת לבדוק איך העיירה נראית באור הבוקר. אני עוברת ליד האגם הנחבא, הקרוב יותר אל המלון, ומראהו שוב עוצר את נשימתי. מעבר לפרחים ולעצים שבצד השביל, וכדי להפוך את המראה לעוד יותר מושלם ישנם גם כמה ספסלים – שם למטה עובר לו האגם, שמש בוקר בהירה צובעת את הכל בצבעים של ציור, לאורך השביל ניצבים בשלווה הבתים של מורה, שרובם צבועים דווקא בצבעים פסטליים בהירים – צהוב, תכלת, ירקרק ולבן – ופחות באדום הנחושת האופייני לשוודיה – ושקט מוחלט. אולי זה שקט של יום ראשון, אולי זה השקט של מורה. אבל היא כל כך פסטורלית ומושלמת, שברור לי שברגע אחד הייתי עוברת לכאן, בלי להניד עפעף, ואולי אם היתה לי גם מכונת זמן הייתי מכוונת אותה כמה שנים אחורה כדי להנות מהמקום גם בדיעבד.

• 

• 

• 

אני ממשיכה הלאה ומגיעה לאזור שבו נמצא המוזיאון והבית של זורן, שזאת אחת האטרקציות העיקריות של מורה, יחד עם הכנסיה, מגדל הפעמון וסוס הדאלה הגדול אותם כבר פגשתי אתמול.  אני עוברת דרך הגן וממשיכה אל אגם אורסה, הסמוך לתחנת המוניות. אני שוב אומרת שלום לסוס "שלי", מצלמת אותו ומצטלמת איתו, ומגלה בסמוך קרון ישן אך מטופח של הרכבת השוודית SJ, המוצג לראווה על גדת האגם.

השעה 12:00 המיוחלת סוף סוף הגיעה! אני מתייצבת בתחנת המוניות. לתחנה נכנס נהג מבוגר, שונה מהנהג של אתמול,  ואני מבקשת ממנו לקחת אותי לנוסנאס. אך מסתבר לי שהנהג הזה אינו דובר אנגלית! זאת הפתעה, מכיוון שהשמועות בישראל אומרות שכל השוודים יודעים אנגלית מצוין, ולראיה עד עתה פגשתי רק שוודים שבפיהם אנגלית בריטית מושלמת ממש. (במהלך הטיול אני אגלה שחוסר ידיעת האנגלית נוטה להתקיים במקומות הקטנים והמרוחקים יותר מהעיר הגדולה, ובקרב האוכלוסיה המבוגרת. אבל זאת רק הזדמנות לנסות ולדבר איתם בשפתם…)

אבל הנהג המבוגר הזה לא יודע אנגלית. בהיסוס מה אני אומרת לו שאני מבינה קצת שוודית, ובהקלה רבה הוא מסביר לי שהוא התחייב לקחת נוסעים אחרים לתחנת הרכבת, ושזה יקח לו 15 דקות, אם אני מוכנה לחכות. הוא מדבר לאט, אבל אני מבינה הכל, ומסכימה לחכות כמובן. אני יושבת על הספסל, עדיין מעכלת את מה שקרה הרגע, שבו נערכה השיחה הראשונה בחיי בשוודית, ומקץ 15 דקות בדיוק של שעון שוויצרי הנהג חוזר. 

• 

• 

• 

• 

הנסיעה נמשכת כ-10 דקות דרך אזור כפרי וכמובן קסום, ואני ממשיכה בשיחת חולין בשוודית עם הנהג החביב בזמן הזה. אם כבר מחסום הביישנות הטבעית שלי נפרץ… הסיבה שלא העזתי לדבר שוודית עד עכשיו היתה שחששתי שאם אני אשאל משהו, אני פשוט לא אבין את התשובה, כי השוודית שלי עוד ממש בחיתוליה בזמן הזה. וגם החשש שאדבר במבטא מוזר. אבל הדקות האלה שבהן דיברתי שוודית בפעם הראשונה היו כל כך מרגשות, שאפשר להגיד שהן היו אחד מהשיאים הרבים שעוד יהיו בטיול הזה.

אנחנו מגיעים לנוסנאס. נוסנאס הוא כפר קטנטן שאין בו כלום, ממש כלום – מלבד בתי מגורים אדומים ומפעל סוסי הדאלה. את כל השירותים ולו הפעוטים ביותר הכפר הזה מקבל מהעיירה הראשית באזור, מורה. וכך אני מגלה מודל מגורים שוודי אופייני. עיירה מרכזית ומסביבה כפרים קטנטנים שהיא משרתת. בסוף הביקור בכפר אפילו גיליתי "סירת כנסיה" המוצגת לראווה, שהיא החמישית מבין סדרה של סירות ששימשו את תושבי הכפר כדי להגיע לכנסיה בעיירה הראשית – מורה, במשך כמה מאות שנים עד לתחילת המאה ה-20. סירות כנסיה הן קונספט מרתק בפני עצמו המגלם בתוכו גם את טיב הגיאוגרפיה של שוודיה – היא כל כך חרושה כולה בנהרות ובאגמים, שכדי לעבור בין שני ישובים סמוכים נדרשו סירות, יותר מאשר כלי תחבורה אחרים.

• 

• 

• 

אבל עכשיו עמדתי בפתחו של הכפר, מול מפעל סוסי הדאלה. 3-4 סוסי דאלה צבעוניים בחוץ וילדים רוכבים עליהם. המפעל וחנות המפעל הם באותו מבנה קטן מעץ. המפעל הוא למעשה סדנא שבה כל הסוסים נוצרים בעבודת יד. הים אף אחד לא עבד במפעל עצמו, אולי כי זה היה יום ראשון, אבל כמה אנשים צבעו סוסים להנאתם.

המפעל והחנות הכילו כמות עצומה של סוסים בכל הצבעים ובגדלים שונים, לפי סדרות. התבוננות מעמיקה גילתה לי שהסוסים מאוד שונים אחד מהשני, כמעט כאילו יוצרו כל אחד בפני עצמו וללא פס ייצור. עם השאלה הזאת פניתי לעובד מבוגר וחביב שהסתובב במקום, והעובד ניאות להסביר לי את כל שלבי ההכנה של הסוסים ואף הרשה לי לצלם אותם. ואכן, לאחר השלב הראשוני של חיתוך בלוקי העץ במכונה – העבודה הופכת לאישית לחלוטין, כל סוס בפני עצמו.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

ולמתעניינים, אלה הם השלבים: 

שלב 1 – הסוס מתחיל בתור בלוק עץ, קוביה מלבנית.

שלב 2 – על הקוביה מציירים את דמות הסוס לפי תבנית גודל סכמטית.

שלב 3 – במכונה מיוחדת חותכים את הדמות לפי הקווים המצויים על העץ.

עכשיו יש ברשותנו דמות סכמטית בעלת קווים ישרים וזוויות חדות.

שלב 4 – שיוף הדמות בעזרת סכין (ולא בעזרת נייר שיוף כפי שעשינו בשיעורי המלאכה). 

עכשיו קיבלנו דמות של סוס עם קווים מעוגלים. 

שלב 5 – צובעים את הסוס בצבע אחיד. אפשר לצבוע בכל צבע, כשהקלאסי הוא האדום.

שלב 6 – הפתעה – שלב התיקונים! הצבע גורם לכל הפגמים שנוצרו בתהליך החיתוך להיות נראים לעין, ועכשיו ניתן לשייף אותם או למלא את החורים שנוצרו בעץ. עכשיו הסוס נראה מסכן, חלקית צבוע וחלקית "פצוע" מהשיוף הנוסף. אבל הקווים שלו הם כבר בצורתם הסופית.

שלב 7 – עדיין לא צובעים! מורחים את הסוס בחימר.

שלב 8 – עכשיו צובעים! שוב באותו צבע אחיד את כל הסוס.

שלב 9 – השלב הכיפי – מקשטים את הסוס בצבעים שונים. אפשר לשחק עם הצבעים והקישוטים שונים בין סוס לסוס, אם כי הדוגמא היא על אותו עיקרון פחות או יותר.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

וכך העברתי יום נפלא בנוסנאס, טיילתי קצת בכפר, וב-17:00, אחרי שהמפעל נסגר, ובדיוק כשהחלו לטפטף כמה טיפות גשם, המונית שלי הופיעה, עם הנהג החביב, והחזירה אותי בבטחה למורה היפה, לערב אחרון אחד לפני המשך המסע…

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

29/06/2019
Mora, Dalarna

ושוב אני בדרכים. נפרדתי מדירת ה-Airbnb המקסימה, לקחתי את תיק הגב והמזוודהברגל כ-5 דקות לתחנת הטונלבאנה (הרכבת התחתית) ועד לתחנה המרכזית בשטוקהולם, עברתי דרך המנהרה המחברת את תחנת המטרו לתחנה המרכזית עצמה – זאת הפעם הראשונה שאני בתחנה המרכזית ה"אמיתית" (לא זו של הרכבת התחתית). והפלא ופלא! היא יפה ונקיה! ומלאה בחנויות, בעיקר כאלה שמוכרות אוכל. אני סוחבת את המזוודה שמאיימת ליפול עלי בכל פעם שאני עולה על המדרגות הנעות, ומוצאת את דרכי עד לרציף הרכבת. יש עוד כ-¾ שעה, מה שמשאיר לי זמן לחזור פנימה לתוך התחנה, להתרענן ולשתות משהו לפני העליה לרכבת. השירותים בתשלום, 10 קרונות שהן 4 שקלים, אני משלמת באשראי ועוברת עם המזוודה שלי.

אני בוחרת דוכן פיקות שנראה מושך במיוחד, מזמינה קפה ובוחרת פיקה שנראית לטעמי. זה פשוט כיף. בארץ לא הוצאתי שקל על אוכל בחוץ כדי לחסוך לטיול הזה, וגם כי הוא לא שווה את המחירים המופקעים שם, ועכשיו אני יושבת ומתענגת על כל לגימה ועל כל ביס. החיים הפשוטים והטובים.

פיקה (Fika) זה מושג אינהרנטי בשוודית ובתרבות השוודית. זה יכול להיות קפה (או תה) שלצידו משהו מתוק. לרוב מזוהה עם מאפים כמו ה – Cinnamon buns שכולנו מכירים ונחשו מאיפה הוא הגיע? נכון. זה יכול להיות כל מאפה או חטיף שהוא שהולך עם הפסקת קפה, עם או בלי הקפה. אבל מאוחר יותר בטיול (ספוילר!) אני אגלה שזה יכול להיות גם סנדוויץ, שעוצרים לאכול בהפסקה באמצע טיול. בקיצור, הייתי אומרת שהתרגום של פיקה למונחים פיזיים יכול להיות Snack, אבל במונחים תרבותיים Snack עלול לחטוא למשמעות האמיתית שלה, כי הוא מפורש יותר כמזון מהיר שחוטפים על הדרך "חטיף", ואילו פיקה אינה ממש חטיף; בשביל פיקה עוצרים. נחים. מארגנים סביבה. מוציאים את מה שצריך להוציא ופורשים את מה שצריך לפרוש – אם יש כזה – ואז יושבים ואוכלים ושותים בנחת, מתענגים על כל ביס. קצת בדומה לתה של אחה"צ של האנגלים אבל ללא הגבלת שעה, וסוג השתיה החמה. וללא הגבלה בכלל. אני חושבת שיש פה איזשהו עניין קטן של כבוד. כבוד לצורך שלנו לעשות הפסקה מהיום, ולאכול משהו בשביל בכיף. לא "לאכול בשביל לחיות" המטיפני, אלא לאכול כדי להנות מהטעם ומההפסקה. סוג של כבוד כזה לעצמנו. פינוק שחוזר על עצמו מדי יום – ולטענת השוודים אף כמה פעמים ביום ללא הגבלה. ולמה לא, בעצם?

כ-20 דקות לפני המועד אני יוצאת אל הרציף. הרכבת כבר עומדת שם. אני מוצאת את הקרון שלי, קרון מס' 16 ומוצאת את המקום שלי ליד החלון. יש מקום יעוד למזוודה ואני מניחה אותה שם. הכיסא גדול ונוח, עם מקום מיוחד לספל, מדף קטן לאוכל, חבילת שקיות זבל שבשלב זה לא ידעתי איך לתפעל אותן ומאוחר יותר גיליתי שפשוט מושכים אחת והיא נפתחת. הרכבת שקטה ולא מלאה. 

לידי מתיישבת אישה מבוגרת מאוד נחמדה שמציעה לי מהקפה שלה בתרמוס. אני מסרבת מתוך נימוס אבל בעצם הייתי מעדיפה להיענות לה ולפתוח איתה בשיחה. השוודים מאוד מנומסים ודי סגורים, וגם אני קצת, ולכן בטיול הזה לא ידעתי איך ומתי נכון לנסות לפתוח בשיחה וכנראה שפספסתי הזדמנות. בטיול הבא אעיז יותר.

הרכבת מתחילה לנסוע. סוף סוף הנופים מתגלים בפני. ירוק ירוק עם הרבה פרחים, בעיקר לבנים וקצת סגולים, איש עובר עם אופניים על שביל, בתים אדומים פה ושם, אגם קטן פה ושם. פסטורלי, שקט ומושלם.

אחרי 4 שעות הרכבת מגיעה ליעד שלי – העיירה מורה שבמחוז דלארנה. אני יוצאת לתוך מזג אוויר מעונן מאוד. הסביבה נראית אפורה ולא מזמינה במזג האוויר הזה. אני תוהה איך השוודים מסתדרים עם מזג אוויר כזה כתיירי פנים. בדרך ראיתי כמה אתרי קמפינג מסביב לאגמים. זה הקיץ שלהם, וגם הוא גשום בחלקו. האם זה לא מאכזב אותם אחרי שכל כך חיכו שהחורף הארוך יגמר, או שהם בכל זאת מצליחים להנות?

אני מכינה את עצמי ליום וחצי של מזג אוויר אפור וקודר.זאת היתה התכנית, היה לי חשוב לעצור בדלארנה שמורה היא נציגתה, ומה שיהיה יהיה.

אני גוררת את המזוודה במעלה הכביש, כ-400 מטר עד למלון, ומקיפה אותו עד לכניסה החבויה מאחור. החדר שלי יפה ונקי, מואר ופונה לרחוב הצדדי שבו נמצא המלון. אין חימום ויש שמיכת פוך דקה ושתי שמיכות לבד דקות. זה לא יספיק לקור של הלילה. מאוחר יותר בקבלה יבטיחו לתת לי עוד שמיכות ואני אקבל עוד שתי שמיכות לבד דקות… ועם זה ננצח. בשוודיה כל מה שמעל 0 מעלות, וכל עוד אין שלג, זה קיץ 🙂

אני בודקת כמה עולה לעשות כביסה, ומגלה שזה יצא בערך 200 שקל לכחמישה פריטים… מבינה שאין ברירה ועדיף לכבס עכשיו ביד כמה דברים הכרחיים. זה לוקח הרבה זמן וזה ממש מתיש אותי, אני גם ככה עייפה מהנסיעה ומהימים האחרונים.

מתקלחת ויוצאת. ביום רגיל הייתי כמובן פורשת לנוח, אבל עכשיו אני בטיול והטיול מנצח. הזמן מוגבל והגוף יתגייס ויעזור לי לחקור את העולם, בזמן הקצר והקסום הזה שכל כך חיכיתי לו.

• 

• 

אני יורדת לקבלה ומתייעצת עם הפקידה מה יש לעשות בעיירה. גוגל לא נתן לי שום מידע בחיפושים שערכתי למעט סוס העץ הגדול שנמצא אי שם בעיירה, והמדרחוב והכנסיה, ואיזה מוזיאון אחד בנושא לא ברור.

הפקידה פורש בפני את מפת העיירה ומסמנת את המקומות המרכזיים. ואז היא מספרת לי על מקום שמדליק לי את הניצוץ בעיניים: בקרבת העיירה ישנם שני מפעלים שבהם , שמקורו במחוז דלארנה כסוס עץ לילדים, מיוצרים סוסי הדאלה. זהו סוס העץ המפורסם – Dala Horse או בשוודית Dala Häst ושהפך עם השנים לסמל של מחוז דלארנה ואפילו של שוודיה כולה. מושלם!

אבל איך מגיעים לשם? פה אני מגלה שהגעתי ביום חסר מזל: מחר יום ראשון. ודווקא ביום ראשון אין אוטובוס לעיירה נוסנאס שבה נמצא המפעל הקרוב ביותר. אבל יש במורה תחנת מוניות, ואפשר לשאול אותם אם הם יכולים לקחת אותי לשם. ואיך עושים זאת? הולכים לחפש אותם ברגל… וגם את הסוס.

• 

• 

מצוידת במפה יצאתי החוצה, לתוך הפתעה. העננות הכבדה התפזרה וקרני השמש הגיחו מבעד לאלה שנשארו. מורה כולה נפרשה מולי, צבועה באור זהוב. התחלתי ללכת ועברתי בית שוודי צהוב. רובם המוחלט של הבתים הלא עירוניים בשוודיה הוא אדום נחושתי שעשוי מנחושת המצויה בשפע רב במדינה. אך חלק מהבתים צבועים בצהוב או לבן, מיעוט נדיר יותר בתכלת וירוק בהיר. כולם צבעים פסטליים בהירים ונעימים לעין. 

מצד ימין התגלה אגם יפהפה שבצבץ בביישנות מאחורי העצים, שהוא למעשה שלוחה של אגם אורסה הנמצא צפונית למורה. עליתי על הדרך הראשית והגעתי לכנסיה שהשרתה קסם מסביבה באור של אחר הצהריים. קצת הלאה משם התגלה משמאלי האגם הגדול והמרכזי יותר, גם הוא שלוחה או יותר נכון "סניף מקומי" של אגם סיליאן, הגדול ביותר בדלארנה. והוא היה יפהפה. ברווזים שטו במים השקטים, הנוצצים באור השמש. פה ושם רוכבי אופניים עברו דרך המדשאות, כמה אנשים עשו שם צעידות. עדיין לא מצאתי את הסוס ואת תחנת המוניות, ופניתי ימינה אל המדרחוב. הוא היה פשוט מקסים. אך כל החנויות היו סגורות למעט פאב מסעדה אחד. רציתי לשאול אבל הרגשתי שעדיף להמשיך ללכת. הגעתי למשרד התיירות המקומי וכל כך שמחתי! – עד שגיליתי שהוא סגור, כי הוא נסגר מוקדם ביום שבת וביום ראשון הוא כלל אינו נפתח. מאוכזבת המשכתי הלאה. הגעתי לבית קפה מקסים, והרגשתי שהגיע הזמן לשבת ולאכול. גם כי לא אכלתי כלום עוד מהרכבת, וגם כי כבר הייתי ממש עייפה. אכלתי לארוחת ערב מנה ראשונה אחת מיוחדת שבשוודיה היא מנה ראשונה במחיר שווה לכל כיס, אבל בישראל היא מנה שמוגשת רק במסעדות שף ועולה הרבה הרבה יותר. ואין ממש כזו בארץ כנראה. השירותים שם היו משעשעים ומושקעים, עם קיר שלם מלא במודעות על הופעות של להקות שנות ה-90 המיתולוגיות.

• 

• 

• 

המלצרית החביבה הסבירה לי איך מגיעים לתחנת המוניות ואל הסוס, והמשכתי בדרכי. עשיתי סיבוב גדול מסביב לאגם, בו זמנית נפעמת מהנוף של האגם, העצים והבתים היפים, ומתחילה להלחץ מזה שאני לא מוצאת סוס אחד מעץ ותחנת מוניות אחת. איפה הם יכולים להתחבא?

לא היתה נפש חיה לשאול. מצאתי נער אחד אבל הוא ענה לי שגם הוא אינו מקומי שם.

החלטתי לסוב על עקבי ולחזור אחורה. הלכתי על שפת האגם, מוקסמת מיופיו ומצלמת בכל צעד, עד שחזרתי לאזור מאויש יותר. שם כבר שאלתי והפנו אותי להמשיך הלאה, בכיוון בחזרה אל המלון על שפת האגם. 

• 

• 

• 

ולפתע ראיתי משהו אדום מבצבץ מבין העצים. זה הוא! התקרבתי עוד ועוד עד שהוא נגלה לפני. הסוס האדום הגדול, הסמל של דלארנה, כאן, מולי! ניצב לו על משטח מוגבה על המדשאות שעל שפת האגם, במיקום מושלם. כל כך שמחתי שצילמתי בלי סוף. כשסיימתי, פניתי לחפש את תחנה המוניות שאמורה להיות סמוכה לשם. מצאתי אותה, אבל לבד מכמה מוניות סגורות לא היה שם איש. שאלתי בעל דוכן פיקות סמוך, והוא ענה לי שתמיד יש שם נהג שבא והולך, ושהוא אמור להגיע, אבל זה עלול לקחת זמן בלתי ידוע. בינתיים הוא יעץ לי להעתיק את המספר שלהם מהדף על חלון התחנה ולנסות להתקשר. בעודי מעתיקה את המספר, הופיע נהג! שמחתי על מזלי הטוב ומוכר הפיקות השתתף בשמחתי. הנהג שהופיע אישר שאפשר לנסוע איתם למחרת למפעל סוסי העץ, אבל בימי ראשון הם פותחים רק ב-12:00. זה אכזב אותי, אבל הוא הבטיח לי שיהיה לי די והותר זמן במפעל. קבענו שאחזור למחרת ב-12:00. הרגשתי בת מזל. מצאתי משהו באמת מיוחד לעשות מחר, שאינו מופיע בגוגל, וזה התגלה כאפשרי למרות כל המגבלות. ומצאתי את סוס העץ. ואני במקום שהתגלה כמקסים הרבה מעבר למה שתמונות גוגל יודעות להעביר. בסך הכל הרבה הישגים ליום אחד! 

לפני החזרה למלון עברתי דרך הסופר, אחת הפעילויות האהובות עלי בחו"ל. עדיין יכולתי לקנות כמות קטנה בלבד של אוכל כי יומיים לאחר מכן אני ממשיכה הלאה, אבל החוויה של להיות בסופר ולהכיר את האוכל המקומי היתה מרגשת.

בדרך חזרה למלון שמתי לב שהמכוניות נוסעות בעיירה הזאת מאוד לאט, ועוצרות כבר ממרחק כשהן רק מבחינות בי עומדת לפני מעבר החציה. מורה נמצאת בלב בטבע הפתוח ומשתלבת בו כל כך טוב, האוויר על כך נקי, שיכולתי להריח את ריחם המתוק של הפרחים הקטנים שצומחים על האדמה בעודי הולכת ברחוב. בלי לרצות ובלי לנסות בכלל ריחם של אלפי פרחים אפף אותי כאילו הרחתי זר פרחים. ייחלתי למיכלי ענק בהם אוכל לאסןף את האוויר הזה, המתוק והטהור, ולקחת אותו איתי הביתה, שאוכל לנשום אותו עד הנסיעה הבאה.

ב-22:00, בחדרי, לא יכולתי ללכת לישון. שמש חזקה הפציעה ושטפה את החדר שלי דרך החלונות. יכולתי לסגור את התריסים הונציאניים האלגנטיים ואת הוילונות, אבל פשוט לא רציתי.

• 

• 

• 

28/06/2019, 08:51
בית העיריה בשטוקהולם

הגעתי לבית העיריה לאחר השכמה מוקדמת ונסיעה קצרה ב – Tunnelbana, הרכבת התחתית. מזל שהשוודים כל כך נחמדים ותמיד אפשר לשאול אותם ברחוב איך מגיעים. רק חבל שזה מצריך שאני אגרום להם להוציא את האוזניות מהאוזניים. רובם הולכים ככה, עם אוזניות. בעיני זה לא בטיחותי אבל זה מראה שהם כן מרגישים בטוחים (שאף רכב לא ידרוס אותם, למשל), וזה גם מאפיין של הסגירות שלהם. הם אנשים נחמדים מאוד ועוזרים בחפץ לב כשפונים אליהם, אבל במרחב הציבורי הם עוסקים בענייניהם ולא מקיימים אינטראקציה עם אחרים. שבעיני זאת תכונה מבורכת וזה נעים מאוד לחלוק את המרחב הציבורי עם אנשים שלא לוטשים עיניים ולא מביעים את דעתם מבלי שנשאלו על כך. מצד שני מצאתי שתכונה זו מקשה קצת על ההתיידדות איתם במסגרות פחות פורמליות. אבל אני חושבת שזה עניין של זמן עד שאלמד את מנהגיהם וארגיש יותר נוח לפתוח איתם בשיחה כשהתנאים מאפשרים זאת.

אני עומדת בתור לקניית הכרטיסים לסיור הראשון שיוצא היום בבית העיריה, ולפתע פונה אלי אדם זר ושואל אם אני מטיילת לבד. אנחנו במקום מאוד מאוד ציבורי, והוא נראה מאוד מאוד לא מאיים. מבטא אמריקאי דרומי, לבוש נורמטיבי ומתנהג נורמטיבי לחלוטין. אבל השאלה עדיין מפתיעה ומלחיצה מעט. מה כבר יכול להיות? "כן…" אני עונה. "המשפחה שלי ואני הזמנו סיור פרטי, ואחד מאיתנו לא הגיע, כך שיש לנו כרטיס ספייר ואת מוזמנת להצטרף אלינו אם את רוצה". זה מקום בטוח, וההרפתקנות מנצחת. "בסדר…" אני עדיין בודקת מול מי אני עומדת, והוא מיד מציג בפני את משפחתו: הם שני זוגות מבוגרים עם ילד.ה אחת.ד לכל זוג, הילדה בת כ-20 והילד בן כ-17. טוב. זה מביך ומוזר, אבל מסוכן זה לא נראה. וזה מרגש להכיר ככה אנשים חדשים! עשיתי את הסיור עם המשפחה הנחמדה והמאוד שקטה הזאת. שאלתי רק מאיפה הם, והם ענו שהם מקנזס. לא יזמנו שיחה מעבר לזה, אבל זאת עדיין היתה חוויה לאוסף הזכרונות.

בית העיריה הוא הרבה יותר מבית גביה לתשלומי ארנונה; הוא קודם כל משמש כאולם שטקס פרס הנובל מתקיים בו כל שנה. אז אם אי פעם יזדמן לכם להיות בין המוזמנים לטקס מכובד זה, הכינו את עצמכם לכך שהאירוע מתוכנן להיות צפוף במיוחד: כל אורח מקבל מקום מאוד מוגבל לעמוד בו, ממש בסנטימטרים; עד כדי כך שעבור אירוע כל כך מורכב לוגיסטית לוקחים את טובי המלצרים כדי שלא יסתבכו עם חלוקת האוכל בין שורות האנשים הצפופות; ומהשירותים, בתנאים כאלה, אתם יכולים פשוט לשכוח… 🙂 

800000 אבנים (אם זכור לי נכון) מסותתות מרכיבות את האולם הראשי, בהתחלה ניסו להכין אותן בעבודת יד אבל מחמת ריבוי האבנים הנדרשות זה לא הלך, וייצרו בייצור תעשיייתי מעל למיליון אבנים, כשבחלקן בסוף לא היה צורך.

• 

• 

עובדה אחת שהרשימה אותי מאוד היתה שאת הפרלמנט, הפתוח לקהל ושקוף תמיד, מרכיבות 50% נשים. וזאת מבלי לשריין מקומות – הן פשוט נבחרות. מאז ומתמיד, כבר שנים רבות.

הסיור הפרטי שלנו הסתיים כשבעורפינו כבר נושפת קבוצת יפנים ענקית, והספקתי מבלי להתאמץ לדקה האחרונה של קניית הכרטיסים לסיור למגדל. איכשהו, כל היום הזה אופיין בהפתעות טובות ללא מאמץ. 

• 

• 

המגדל

365 מדרגות מובילות למגדל של בית העיריה. יש מעלית שעולה עד מחצית הדרך, אבל מבקשים מכל מי שיכול שיעלה במדרגות. מוקצבות לנו 10 דקות לשם כך, וזה באמת לא כל כך נורא כמו שזה נשמע. 10 דקות הן זמן מספיק לעלות בנחת. אני עולה הפעם בחברת קבוצת פנסיונרים צרפתים, ומגיעה לתצפית שבראש המגדל. זוהי תצפית של 360 מעלות על כל העיר. יש לנו רבע שעה להנות מהנוף ולרדת כדי לפנות מקום לקבוצה הבאה. בהחלט פעילות נחמדה. גאה בעצמי על ההישג אני עוזבת את בית העיריה והולכת לכיוון רציף האוניות. ושוב, משיגה את אחד משני הכרטיסים האחרונים לשיט. הזמנים בפועל הרבה יותר טובים ממה שתכננתי. לקחתי בחשבון הרבה יותר עיכובים. בדיעבד מסתבר שהלו"ז הזה היטיב עמי מאוד כי התפנה לי בדיוק מספיק זמן לחרוש את כל ארמון דרוטינגהולם על כל האתרים והפארקים שלו.

• 

• 

• 

• 

השייט

שיט של כשעה דרך הארכיפלג של שטוקהולם. אם יש ארכיפלג אז הכל מצוין. תיירים אמריקאים וגרמנים מקשקשים בנחת מסביבי בסירה הנעימה הזו, המשיטה אותנו בבטחה במים השקטים, תחת השמש הלא מחממת כל כך ברוח הקרירה, מוקפים באיים קטנים מכל עבר. מדי פעם עוברת סירה. פעם אחת סירה אחת צופרת לאוניה שלנו, והאוניה שלנו משיבה בצפירה היתולית, תוך שהיא מוציאה עשן בצורה היתולית עוד יותר מהארובה, וכולם צוחקים בקול.

• 

• 

• 

• 

הארמון

לפני כך וכך מאות שנים, מלך אחד בנה למלכה שלו ארמון, וזה הסיפור של ארמון דרוטנינגהולם בקצרה. דרוטנינג בשוודית זה מלכה.

הארמון נראה מרשים מהמים, וממשיך להיראות כך גם כשמתקרבים אליו. קניתי כרטיס מלא לכל האתרים. סיירתי בארמון, ובמיוחד התחברתי לחלק מהתמונות על הקירות.

• 

אחרי קפה טוב במסעדה של האתר, יצאתי לבדוק את הגנים המלכותיים. מצאתי בצידו של הפארק רחב הידיים שוכן אגם. זוג קשישים ישב שם על ספסל מול המים. התקרבתי לאגם, שצבעו הירוק הוא השתקפות שלהם יחד עם אור השמש, שזרחה במלואה ללא עננים באותו יום, ועליו צפים עלים ירוקים ללא סוף. ברווזים משתכשכים במים. גן עדן. טיילתי ליד האגם עד שהרגשתי את הבטן מקרקרת. זמן לארוחת צהריים. חזרתי למסעדה לאכול ארוחה שוודית קלאסית שחיכיתי לה עוד מזמן…

• 

• 

• 

• 

• 

זמן הסיור בתיאטרון הגיע. הלכתי לכיוון הבניין המסומן במפה כתיאטרון, אבל ראיתי רק בתים בעלי חזות זהה. שום דבר שיצביע על תיאטרון כלשהו. אנשים התחילו להיאסף ומישהו אמר לי שאני צריכה לקבל כרטיס בחנות המזכרות ליד. הוא צדק. כשנכנסתי לפני כן לא היה אף אחד בשולחן בכניסה, והם אכן היו פנימה יותר בתוך החנות. כבר נאספה קבוצה והמדריכה הגיעה, לבושה בבגדים מסורתיים. כמו בארמון עצמו, גם כאן התבקשנו או למסור את התיקים לשמירת חפצים, או ללבוש אותם מקדימה. אני העדפתי לקחת את התיק איתי, מקדימה, למרות אי הנוחות הכרוכה בכך. נכנסנו לחדר התיאטרון החשוך. הוסבר לנו שהתיאטרון הזה הוא אחד מהותיקים במדינה, אם לא הוותיק ביותר. התפאורה העשויה מעץ, נייר וחבלים היא עדיין זו המקורית, ויש 6 תפאורות שונות. הדבר היחיד שמתחדש כל תקופה הוא החבלים המחזיקים את האנשים הנכנסים פנימה מלמעלה. מקימי התיאטרון פיתחו גם כלים המדמים קולות של רוח וגשם, ועדיין משתמשים בהם עד היום. במרכז החדר מקדימה ישנם שני כיסאות גדולים עם ריפוד אדום – אלו הם הכיסאות של המלכה והמלך, שבאים לפחות פעם אחת לכל עונה של הצגה שמועלית.

• 

• 

• 

• 

• 

אחרי הסברים מרתקים נוספים הסיור הסתיים והלכתי לאתר השלישי בגן הארמון – הביתנים הסינים. חציתי את כל הפארק לשם כך, עברתי בערך 800 מטר שהתחילו בגנים דומים מאוד לארמונות אחרים באירופה, שהפכו לפארק ולבסוף ליער. בשוודיה שום דבר לא יכול להתחפש לאירופה הקלאסית לאורך זמן, זה פשוט לא יחזיק מעמד. כל ניסיון ליצור חזות מתוקתקת ומלאכותית בסגנון הגרמני או הצרפתי נועד מראש לכישלון. במוקדם או במאוחר, החזות הזו תיבלע לתוך הטבע הפראי, הבראשיתי של היערות והאגמים הטבעיים המכסים את הארץ. וכך גם בארמון הזה – הפארק המלאכותי על פסליו ושביליו ושיחיו הגזורים בקפידה נכנע די מהר לדשא הטבעי ולאחר מכן ליער הטבעי עוד יותר. ככה זה בשוודיה. הטבע הוא השליט האמיתי.

• 

• 

• 

הביתנים הסיניים היו הכי פחות מעניינים בעיני. הם נבנו כתוצאה מהחשיפה של השוודים לתרבות הסינית והתלהבותם הרבה ממנה, שיצרה אופנה שנתנה את אותותיה בארמונות ובאתרים שונים. היו שם אלמנטים מעורבים של אמנות סינית ושוודית בציורים, נקודה מעניינת, אבל לא הרגשתי חיבור מיוחד לנושא. בכל מקרה היה שווה להגיע לשם ולו רק כדי לעבור ביער. בדרך פגשתי להקה מעניינת של עופות גדולים, המזכירים את אווזי הבר. התקרבתי אליהם בזהירות כדי לצלם וגם כדי לנסות לעמוד על טיבם. הם לא הראו שום סימני רתיעה ממני וגם שום יחס, ליתר דיוק. הצלחתי לצלם אותם והייתי מרוצה. 

• 

• 

• 

• 

השייט בחזרה היה נחמד לא פחות מקודמו, דרך כל האיים הקטנים והגדות הארוכות של הארכיפלג הפנימי. הארכיפלג החיצוני, שבו נסעתי בביקור הקודם שלי בשטוקהולם, נראה לי יותר מיוחד, אבל גם לנוכחי לא היו לי שום טענות.

הגענו בחזרה לתחנת המוצא. החלק השלישי של היום מתחיל. עכשיו יש לי 4 ק"מ של הליכה על שפת המים עד לדירה. 4 ק"מ של חקר העיר באמצעות הרגליים העייפות שלי, שבטיול הזה משמשות בנאמנות ככלי תחבורה המפגיש אותי באופן הקרוב ביותר עם הארץ הזו. כל מפגש של היבשה עם המים בעיר הזאת היא חגיגה בקיץ. הולכי רגל ורוכבי אופניים לצד בתי הקפה המלאים באנשים שפשוט שמחים לחגוג את הקיץ הקצר שלא כל יום בו הוא יפה ומושלם כל כך כמו היום, שמוציא את כולם החוצה. וכל זה לצד הספינות העוגנות או השטות בשקט במים, כשקרני השמש מנגנות עליהן, השחפים מתעופפים והגדה ממול מחייכת אלינו על בתיה החומים אדמדמים. אני מגיעה לפארק גדול שהמוני אנשים יושבים בו על הדשא או קונים אוכל מאחד מרכבי המזון המהיר הרבים שחונים שם. משאלת לב קטנה נוצרת בי להצטרף אליהם. היום אני עדיין לא מרגישה נוח לעשות זאת, אבל בביקור הבא אני אקדיש לזה זמן. והריאה הירוקה הזו עוד ממשיכה הלאה.

אני מגיעה אל הגשר. זהו גשר באורך של כקילומטר המחבר בין האי Kungsholmem הסואן דרומה אל האי Langholmen. אני נפעמת מהנוף הנשקף מהגשר הגדול הזה – זו תצפית מרשימה על חלק זה של העיר. אני מגיעה לאי הקטן יחסית Langholmen, וכאן האופי כבר שונה לחלוטין – זהו אי ירוק ושקט, ומולי ניצב שלט על השכרת סירות. הרבה מאוד סירות להשכרה חונות כאן בצל העצים הרבים, ומדי פעם עוברת סירה במים. אנשים מטיילים בנחת ואחרים שקועים באימון הריצה שלהם. 

המעבר לאי Södermalm הוא מיידי ואני כבר בשכונת Hornstull, דקות בודדות מהדירה. הרגליים עייפות כל כך אבל מה שהן עשו למעני היום, ועוד יעשו, הוא בעל ערך אינסופי.

• 

• 

27/06/2019

12:00, שדה התעופה ארלנדה, אופסלה, תחנת האוטובוסים של Flygbussarna

אני אחרי לילה לבן בטיסה של אייר פראנס עם קונקשן בפריז. לא ישנה טוב בטיסות, במיוחד בטיסות הלוך. 

עוד הגעתי במצב סביר לארלנדה לפני כשעתיים, אבל הסידורים בשדה התעופה הגדול הזה התישו אותי. קודם קניתי כרטיסי נסיעה, אחד ל-72 שעות לעיר, ואחד לאוטובוס שאני אקח עכשיו לדירה. אח"כ הלכתי מטרמינל 5 לטרמינל 4 כדי לטעון את כרטיס הסים המקומי שלי ששמרתי מהטיול הקודם בחבילת גלישה חדשה. התרוצצתי מפה לשם ועכשיו רשמית נגמרה לי כל האנרגיה שעוד היתה לי. אבל אלה היו סידורים הכרחיים.

האוטובוס מגיע ואני בדרכי לשכונת Hornstull שבצידו המערבי של האי Södermalm שבעיר האהובה עלי ביותר בעולם – שטוקהולם.

• 

אני מנסה לשלוח הודעות לאוסה, המארחת שלי בדירת ה – Airbnb, ואין לה ווטסאפ ויש קצת בלבול בין הגרסה הבינלאומית של המספר שלה לגרסה הלוקלית – אבל בסוף הודעה אחת נקלטת. אני מתקשרת והיא לא עונה ואני משאירה הודעה, קצת נלחצת למרות שהייתי בקשר איתה והיא מעודכנת בבואי. ובסוף היא עונה. היא תאחר בכמה דקות, שטויות.

אני צופה בהתרגשות בעיר הנגלית לפני בפעם השניה, קוראת את השלטים, צופה במים שמעבר לגשר שאנחנו עולים עליו ומתרגשת שוב – והאוטובוס ב – Hornstull. יורדת, לוקחת את המזוודה, גוגל מאפס מכוון אותי מרחק של 5 דקות הליכה ואני שם. מישהי פותחת את הדלת עם קוד ואף מראה לי אותו (מוזר משהו), ואני בחדר המדרגות. בניין ישן, לא דומה לאף בניין שהייתי בו בחיים מבחינת סגנון הבניה. 

• 

• 

אוסה מגיעה אחרי כמה דקות, כולה התנצלויות. היא שונאת לאחר. "אבל לא איחרת", אני מרגיעה אותה. היא איחרה אולי ב-2 דקות משעת הצ'ק אין. אז מה? היא עובדת בבית ספר והיום היה היום האחרון והיא חזרה בריצה. 

אנחנו נכנסות למעלית ישנה שנסגרת פעמיים: פעם אחת עם איזו דלת ברזל דמוית רשת מפחידה, ופעם שניה עם הדלת החיצונית של המעלית. הבניין הזה נבנה בשנות ה-30, מספרת לי אוסה, ובגלל שהמלחמה האחרונה בשוודיה היתה לפני כ-200 שנה, יש אפילו בתים שגילם מגיע עד לתקופה זו.

אנחנו נכנסות לדירה, שמתחילה במסדרון צר וארוך, ובפתחו מדפי נעליים. אני מורידה את נעלי הטרקים שלי ומניחה אותם על ה"דשא" היחיד שיש לאוסה בבית, כפי שהיא מספרת בהומור. שטיח קטן ירוק. אבל ה"גינה שלה", שעוד מעט אני אכיר, זה כבר סיפור אחר. אחרי מקלחת ושיחה מרתקת עם האישה החביבה הזאת, כבר אחרי הצהריים ואני יורדת ל – ICA, הסופר השכונתי, להצטייד במצרכים. אחת החוויות האהובות עלי בנסיעות לחו"ל היא הביקור בסופר. להיות שותפה לרגע לטעם המקומי, להספג בחיים שלהם בדרך שלהם.

אחרי שאני אוכלת אני כבר מרגישה מאוששת יותר ויורדת – רצה – על אנרגיות הגנרטור הספייר שלי ל"גינה" של אוסה. בתור אחת שגרה בבית ישן שלא כל החדרים שבו מקבלים אור שמש, ה"גינה" הזאת מפצה על הכל. היקפו של האי סודרמאלם כולו הוא טיילת אחת גדולה. באזור זה הטיילת היא אינטימית יותר מאשר צידו השני של האי שהוא נמל גדול ומרכזי בעיר. כאן יש שביל הליכה ואופניים שכולו מוקף בצמחיה, כל פרחי הקיץ כבר פורחים, סירות קטנות שטות במים, בית קפה פה ושם, פנימה יותר לתוך האי עולה שביל המרוצף בבתים פרטיים יפהפיים, ממש בתים מהאגדות, הגינות עולות על גדותיהן מרוב פרחים – זה יכול להיות שביל טיול בפני עצמו, ובכל מקום אנשים רצים והולכים, אנשים מבלים על הדשא ובבתי הקפה, רוכבי אופניים עוברים ומצליחים לתמרן את דרכם בדייקנות רבה כדי לא לפגוע באף אחד, ריח מתוק של הפרחים באוויר הצלול עד אינסוף, אוויר של 21 מעלות – קריר ומושלם, ואווירה של חגיגת קיץ. השוודים, שחווים חורפים ארוכים מאוד יחסית לשכניהם הדרומיים יותר, גם כשהימים מתבהרים עדיין יורד שלג בשטוקהולם לפחות עד אפריל (וכאן בדרום המצב עוד טוב יחסית לצפון המדינה), מעריכים מאוד את עונת הקיץ הקצרה יחסית, ודואגים להפוך את כל הקיץ לחגיגה אחת גדולה. הוא מתחיל בחג שנקרא Midsummer, שהוא בעצם היום הארוך בשנה + כמה ימים אחריו. זהו חג של ממש! עם חופש מהעבודה ומסיבות בכל מקום. והאווירה החגיגית אכן מורגשת.

• 

אני, מקווה מאוד שלא אהיה חולה מחוסר השינה וההליכה המרובה (בנוסף להליכה שכבר עשיתי בשדה התעופה), לא מסוגלת עדיין להפסיק את הטיול בגן העדן הזה ולהתחיל לחזור. כל פרח, כל סירה שעוברת, כל ניצנוץ של קרני השמש על פני המים; כל פרט בנוף הסובב אותי טוען אותי בכמויות גדולות של אושר, ואני ממשיכה ללכת, מבקשת לגלות עוד ועוד חלקים מהפאזל הזה. אחרי כ-2.5 ק"מ החלטתי שמספיק ושעכשיו הזמן לעשות אחורה פנה.

בלילה היה לי קר. היו 9 מעלות ולאוסה לא היה חימום בחדר (החימום המרכזי מגיע מהסלון בו היא ישנה). היא נתנה לי את כל השמיכות שהיו לה בבית אבל כולן היו דקות, ואפילו הפיג'מה החמה שלי לא הספיקה. אבל עברתי את הלילה בצורה סבירה.